משה אסף שבעים זקנים אל אוהל מועד. אלוהים ירד בענן, לקח מן הרוח שעל משה, ונתן על השבעים. הם התנבאו — פעם אחת. "ולא יספו" (במדבר י"א:כה). אירוע חד-פעמי. רוח שנשפכה מלמעלה, נתקבלה, ונעלמה.
אבל שני אנשים נשארו במחנה. לא הלכו אל האוהל. שמם אלדד ומידד. והרוח נחה עליהם גם — והם התנבאו במחנה.
יהושע, מבוהל, רץ אל משה: "אדני משה, כלאם!" (במדבר י"א:כח).
משה ענה באחד המשפטים היוצאים דופן ביותר בתורה:
"המקנא אתה לי? ומי יתן כל עם יהוה נביאים, כי יתן יהוה את רוחו עליהם!" (במדבר י"א:כט)
השישים ושמונה שהלכו לאוהל קיבלו נבואה ונגמר. השניים שנשארו במחנה קיבלו נבואה — והטקסט לא אומר שנגמר. למה?
התורה אומרת: "והמה בכתובים" (במדבר י"א:כו).
הקריאה המקובלת מתייחסת לזה כהערה בירוקרטית — הם היו "ברשימה" של השבעים. אבל המילה היא בכתובים — בתוך הכתובים. אותו שורש כמו "מכתב אלהים" (שמות ל"ב:טז). אותו שורש כמו "כתובים באצבע אלהים."
אלדד ומידד לא ישבו באוהל ומחכים שרוח תרד מלמעלה. הם היו בכתובים — עסוקים בטקסט עצמו. לומדים. שקועים במילים שאלוהים כתב.
והרוח באה אליהם — לא מבחוץ, אלא מתוך הלימוד.
שום דבר בתורה אינו מקרי. בוודאי לא שמות.
אלדד = אל + דד מידד = מי + דד
אל = אלוהים. מי = מים. היסוד הקדמוני.
בראשית א:ב:
"ורוח אלהים מרחפת על פני המים."
אלדד נושא את אלוהים. מידד נושא את המים. יחד, הם הפסוק הפותח של הבריאה — רוח אלוהים על פני המים. שני הכוחות שהיו לפני הכל: האלוהי והתהום.
ושני השמות חולקים דד — ד׳ כפולה. אות הדלת. שני פתחים. מה שנראה כשניים הוא אחד: אלוהים ומים, מעלה ומטה, רוח וחומר — שני כניסות לאותו חדר.
התורה מראה שני מסלולים:
מסלול א: האוהל. שישים ושמונה זקנים הולכים למקום קדוש ייעודי. אלוהים יורד. רוח ניתנת מלמעלה. הם מתנבאים — פעם אחת. "ולא יספו" — לא המשיכו. הרוח באה והלכה. חיצונית. זמנית. תלויה במקום ובהזדמנות.
מסלול ב: המחנה. שני אנשים נשארים במקומם. לא הולכים לאוהל. לומדים את הכתובים. והרוח נחה עליהם — במחנה, בין העם, בלי טקס, בלי ענן שיורד. הטקסט לא אומר "ולא יספו." כי נבואה שבאה מתוך הלימוד לא נגמרת כשההזדמנות עוברת.
| השישים ושמונה | אלדד ומידד | |
|---|---|---|
| מיקום | אוהל מועד | המחנה |
| מקור | רוח יורדת מלמעלה | רוח עולה מתוך הטקסט |
| שיטה | קבלה פסיבית | לימוד פעיל — "בכתובים" |
| משך | "ולא יספו" — נגמר | לא נאמר שנגמר |
| שמות | אנונימיים | אלדד (אלוהים) + מידד (מים) = בריאה |
יהושע שמע ששני אנשים מתנבאים במחנה — מחוץ למקום המורשה, בלי הטקס הרשמי, בלי לעמוד לפני האוהל — והאינסטינקט שלו היה: עצור אותם. זה לא מאושר. זה מסוכן. נבואה שייכת לאוהל, תחת פיקוח, דרך הערוץ הנכון.
תשובת משה חושפת הכל: "מי יתן כל עם יהוה נביאים."
משה הבין מה שיהושע לא הבין. השישים ושמונה קיבלו מתנה — יפה, עוצמתית, אבל זמנית. אלדד ומידד גילו מסלול — חוזר, נגיש לכל אחד, וקבוע. המתנה נגמרת. המסלול לא.
אם כל ישראל היו לומדים את הכתובים כמו אלדד ומידד — כולם היו מתנבאים. לא כי אלוהים היה יורד על כל אחד בנפרד, אלא כי הטקסט עצמו הוא הצינור. הכתובים נושאים את הרוח. מי שנכנס אליהם עמוק מספיק ימצא את הרוח מחכה בפנים.
לכן משה אמר "מי יתן כל עם יהוה" — לא "מי יתן שאלוהים ייתן עוד מתנות." הדגש הוא על כל. האוהל מכיל שבעים. הכתובים מכילים עם.
המילה "לבדך" — לבד — מופיעה בתוכחת יתרו למשה: "לא טוב הדבר אשר אתה עושה. נבול תבול, גם אתה גם העם הזה — כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עשהו לבדך" (שמות י"ח:יז–יח).
הפתרון של יתרו: לפזר. לא לרכז את השיפוט באיש אחד — לפרוס אותו על שרי אלפים, מאות, חמישים ועשרות.
אלדד ומידד הם הגרסה הרוחנית של עיקרון יתרו. לא לרכז נבואה באוהל אחד — היא מתפשטת דרך הכתובים, אל תוך המחנה, לכל מי שלומד. מה שיתרו עשה לצדק, הכתובים עושים לרוח.
ואין זה מקרה שהפרשה שבה ניתנים העקרונות הארגוניים האלה נושאת את שמו של יתרו — כהן מדין, אביה של הציפור השחוטה, האיש שאסף את השברים ונתן למשה את המבנה לשרוד.
התלמוד (ברכות נ"ז:) שומר שרשרת:
לימוד תורה מביא לידי זהירות. זהירות מביאה לידי טהרה. טהרה מביאה לידי קדושה. קדושה מביאה לידי ענווה. ענווה מביאה לידי יראת חטא. יראת חטא מביאה לידי חסידות. חסידות מביאה לידי רוח הקודש. רוח הקודש מביאה לידי נבואה.
אלדד ומידד הם ההוכחה. הם לא עמדו באוהל. הם ישבו בכתובים. והרוח מצאה אותם שם — כי הכתובים אינם רישום של מה שאלוהים אמר פעם. הם צינור חי שדרכו הרוח ממשיכה לזרום.
שישים ושמונה אנשים קיבלו נבואה לרגע. שני אנשים מצאו את המסלול לנבואה לכל הזמנים. ומשה, שהבין את ההבדל, איחל את המסלול הזה לכל אחד ואחד בישראל.
האיחול הזה עדיין לא התקיים. אבל הכתובים עדיין פתוחים. והרוח עדיין בפנים, מחכה למי שנכנס עמוק מספיק כדי למצוא אותה.